תזמורת בחופש הגדול

 

תזמורת בחופש הגדול

מאת: עדינה בר-אל

 

גילי הוא הבן הבכור במשפחה שמתגוררת בירושלים, ויש לו הורים, שלושה אחים ואחות קטנה. מן היום הראשון של החופש היה "שמח" בבית, ואימא כל הזמן רטנה: "כמה רעש! איזו תזמורת יש בבית הזה! זה מפעיל את הטלוויזיה בקולי קולות, זה את המחשב, זה צועק לחברים מן המרפסת, זו רוקדת עם החברות שלה בחדר..."

 

יום אחד הגיעו לביקור הדוד אורי והדודה רינה מתל-אביב. הם היו זוג צעיר, ללא ילדים עדיין.

 

"נחמד פה", אמר אורי.

 

"כן", אמר אבא, "אבל רועש. החופש הגדול רק מתחיל והילדים כבר מתחילים להשתעמם".

 

"אולי ניקח את גילי לביקור אצלנו לכמה ימים?" הציעה רינה, "אצלנו שקט בבית, וגילי יוכל לקרוא ספרים וגם לצאת אתנו לבילוי".

 

"יופי!" התלהב גילי "אני נוסע".

 

כשאימא עזרה לו לארוז את הבגדים, התחילו האחים שלו למחות: "למה רק הוא נוסע?"

 

"אתם תיסעו בפעם אחרת", הבטיחה אימא.

 

 

גילי נסע עם הדוד והדודה לביתם בתל-אביב. דירתם היתה בקומה הרביעית של בניין רב-קומות. הם עלו במעלית ונכנסו אל הדירה הגדולה והמפוארת.

 

"בוא, גילי, אראה לך את החדר שלך", אמרה רינה.

 

החדר היה נאה, עם מיטה, מחשב, טלוויזיה וארון ספרים. הם סידרו את בגדיו בתוך הארון ורינה אמרה לו: "יופי, חביבי, תרגיש כמו בבית".

 

"זה בכלל לא כמו בבית", חשב גילי לעצמו, ומיד חש געגועים הביתה, לאימא, לאבא, לאחים ולאחותו.

 

בארוחת הערב לא היה לו כל כך תיאבון. "אכלת יותר מדי ממתקים, הא?" צחק הדוד אורי.

 

אחר-כך שכב גילי במיטה, לבדו בחדר, ולא הצליח להירדם. הוא דמיין לעצמו איך אבא עוזר לאחים שלו להתקלח, ואחר-כך איך אימא ואבא יושבים ומספרים להם סיפורים לפני השינה. דמעות עלו בעיניו. ואז נכנסו לחדר אורי ורינה כדי לאחל לו "לילה טוב".

 

"כואבת לי הבטן", אמר גילי בקול בוכים, "אולי תיקחו אותי הביתה עכשיו?

 

אורי ורינה הביטו זה בזו. הם הבינו שהוא מתגעגע. רינה ליטפה את ראשו של גילי, ואורי אמר: "אולי תשתה כוס תה? זה יעזור לך", וגילי, שהתבייש לבכות, הסכים לשתות את התה. אחר-כך הוא אמר: "זה בסדר. הכאב עבר לי קצת". ונרדם.

 

 

למחרת הוא שיחק במחשב, צפה בטלוויזיה, וכל הזמן חשב על משפחתו. כשאימא צלצלה לשאול מה נשמע, אמר לה גילי בטלפון שהכול נפלא. הוא לא סיפר לה כמה התגעגע.

 

בערב הם יצאו לבית קפה על שפת הים. "מה תשתו?" שאלה המלצרית. גילי ביקש קוקה קולה. הוא קיבל את המשקה בכוס זכוכית גבוהה ובה קוביות קרח. ואחר-כך אכלו אורי ורינה כל מיני מאכלים בעלי שמות משונים, וגילי הזמין גלידה. הוא קיבל גלידה ע-נ-קית בקערת זכוכית שקופה. ואז התחיל להישמע מתוך הרמקולים בבית הקפה מוסיקה רועשת, קצבית.

 

"אני הולך לראות את התזמורת", אמר גילי.

 

על בימה קטנה ישבו חמישה נגנים. היו בתזמורת שלושה כלי נשיפה מוזהבים, פסנתר ומערכת תופים.

 

גילי נהנה מן המוסיקה. הרגליים שלו התחילו לזוז לקצב המנגינה. עיניו נצמדו אל אצבעות המנגנים ואל פניהם. הוא בחן כל פרט. לאחר זמן מה פסקה התזמורת לנגן. המתופף פנה אל גילי וקרא: "הי, ילד, אתה רוצה לנסות לתופף?"

 

"כן" ענה גילי. הוא ניגש אל מערכת התופים, והחל להקיש. מבעד לרמקולים נשמע קול רעם ממש. כל האנשים בבית הקפה הפסיקו לאכול, התבוננו לעבר הבימה, וכשהבחינו בילד, מחאו כפיים.

 

"תודה רבה", אמר לו המתופף. "עכשיו אנחנו יוצאים להפסקה".

 

גילי ירד מהבימה בפנים סמוקות.

 

"נהנית?" שאל אורי.

 

"כן", ענה גילי, ושכח בכלל לבקש שמחר יחזירו אותו הביתה.

 

 

באותו ערב שכב גילי במיטה ותכנן לעצמו: "כשאחזור הביתה, אני אארגן תזמורת. האחים שלי ואני נהיה תזמורת. אולי נשתמש בסירי המטבח והמכסים, אולי במשרוקיות ובחליל... וכשנגדל, נלמד כולנו לנגן בכלי-נגינה אמיתיים ונהיה תזמורת של ממש. תזמורת משפחתית".

 

ואז, ממש לפני שנרדם, נזכר כיצד אימא אומרת תמיד: "כמה רעש! איזו תזמורת יש בבית הזה!". והוא נרדם מחייך.

 

 

למחרת הגיע אבא לקחת את גילי הביתה. "איך היה?" שאל אותו בדרך. "נהדר", ענה גילי, וסיפר לאבא את כל סיפור התזמורת.

 

"איזה רעיון נהדר!" אמר אבא, "אני בטוח שכל המשפחה תשמח מאוד להקים תזמורת. זו תהיה תזמורת נהדרת, תזמורת לתפארת".

 

 

סוף

 

 

*הסיפור נדפס לראשונה בספר "הקנגורו והמעיל" מאת עדינה בר-אל, הוצאת "עופרים" 2010.

 

 

בחזרה ל"עדינה מספרת לילדי ניר ישראל"

.כל הזכויות שמורות למושב "ניר ישראל", מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
nir.israel.net@gmail.com ----------------------- .חל איסור מוחלט להעתיק או להשתמש במידע או תמונות ללא רשות בכתב
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט