מעשה בלביבות של שבועות



שלום ילדים,

בחג השבועות - הוא חג הביכורים וחג מתן תורה - נהוג לאכול מאכלי גבינה. מדוע? יש לכך הסברים שונים. הסבר אחד הוא: עמי כנען, לפני שנים רבות מאוד, היו מקריבים לאליליהם גדי מבושל בחלב אמו, כדי שתהיה להם שנה פורייה. והתורה רצתה למנוע מבני-ישראל לנהוג מנהג זה, ולכן כתוב בה פעמיים בספר שמות, בהקשר חג השבועות: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו". (כג, 19; לד, 26). ועוד פעם נזכר הביטוי בספר דברים: ""לא תאכלו כל נבלה [...] כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו".


הנה סיפור על זוג עני, שהתחשק לו לאכול בחג השבועות מאכל ממולא גבינה. זהו סיפור הומוריסטי, על בני העיר חלם בפולין, שנקראו בפי העם בלשון סגי-נהור "חכמי חלם", ונחשבו לא כל כך חכמים. למרות שבמציאות היתה בעיר חלם אוכלוסייה רגילה ביותר, עם חכמים מאוד ומלומדים, חכמים פחות וממש לא...



מעשה בלביבות של שבועות

סיפור עממי יהודי

נוסח מקוצר מאת: עדינה בר-אל


(על פי "מעשה בסופגניות של שבועות", בספר חכמים וטיפשים, בעריכת ז. אריאל, 1950)



בעיר חלם חי זוג עני. הבעל היה מלמד – מורה של ילדים קטנים. האישה היתה פוזמקאית – סורגת פוזמקים (גרביים).


יום אחד, בחורף, אמר הבעל לרעייתו: "הרי אני בן שבעים שנה, ועדיין לא זכיתי לאכול לביבות של שבועות, שהן ממולאות בגבינה ומטוגנות בחמאה".


אמרה לו רעייתו: "אכן, גם אני לא זכיתי לכך עדיין".


חשבו בני הזוג כיצד יחסכו כסף עבור החומרים להכנת לביבות. אחרי מחשבה רבה אמר המלמד לרעייתו:


"הנה הרעיון שלי: יש לנו בבית ארגז עץ גדול, סגור עם מנעול. נחרוץ בחלקו העליון שני חריצים, אחד מימין ואחד משמאל. בכל יום אני אכניס לחריץ הימני פרוטה אחת ממשכורתי כמלמד, ואת תכניסי בכל יום בחריץ השמאלי פרוטה משכר סריגת הפוזמקאות".


נענעה האישה בראשה ואמרה: "בסדר. אכן זה רעיון טוב".


בערב למחרת עמד האיש עם פרוטה בידו והתכוון להכניסה לחריץ הימני. ואז חשב שוב ואמר לעצמו: "למה לי להכניס את הפרוטות שאני מרוויח? תכניס רעייתי את פרוטותיה לארגז, היא לא תדע שלא הכנסתי, וכספה יספיק לנו להכנת לביבות בשבועות".


לאחר כמה דקות נעמדה האישה ופרוטה בידה. והנה, גם במוחה עלה רעיון: "למה לי להכניס את הפרוטות שאני מרוויחה? יכניס בעלי את פרוטותיו לארגז, הוא לא ידע שלא הכנסתי, וכספו יספיק לנו להכנת לביבות בשבועות".


החורף תם, בא אביב, ואחריו תחילת הקיץ. בערב חג השבועות הביא האיש מפתח גדול, הוא ורעייתו פתחו את הארגז, והנה... הוא ריק!


"רמאית, היכן הפרוטות שלך?" קרא האיש בכעס.


"רמאי, היכן הפרוטות שלך?" כעסה האישה.


השניים החלו לריב, לנופף בידיהם, להתגושש ולפתע... נפלו לתוף הארגז הפתוח והמכסה נסגר עליהם.


וזאת עליכם לדעת, הארגזים בחלם היו מורכבים על גלגלים, כדי שיוכלו להסיעם ממקום למקום. ועוד זאת עליכם לדעת, דלתות הבתים בחלם היו פתוחות בקיץ, במזג האוויר החם.


נשוב לסיפורנו. המלמד ורעייתו הפוזמקאית המשיכו לריב בתוך הארגז הסגור, נענעו ידיהם ורגליהם בכעס, ואז... מחמת תנועותיהם, החל הארגז לנוע על גלגליו, יצא מפתח הבית אל החצר, מן החצר התגלגל לאורך הרחוב, עד שהגיע לבית הכנסת ונכנס לתוכו.


תושבי חלם ראו ארגז נוסע מאליו עד בית הכנסת, וקולות משונים בוקעים מתוכו, והם נבהלו מאוד וחששו לגעת בו. לאחר כמה שעות, כאשר השתתקו הקולות בארגז, העזו אנשים לפתוח את המכסה, והנה בתוכו... המלמד ורעייתו הפוזמקאית.


"מה קרה? איך הגעתם לכאן?" שאלו את בני הזוג.


ולאחר ששמעו את סיפורם, קבעו בעיר חלם כמה חוקים:

  1. אסור להתקין גלגלים בארגזים עם מכסה.


  2. יש לסגור את דלתות הבתים.


  3. אסור למלמד ולרעייתו סורגת הפוזמקאות לרצות לאכול לביבות ממולאות בגבינה.



    בחזרה ל"עדינה מספרת לילדי ניר ישראל"

.כל הזכויות שמורות למושב "ניר ישראל", מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
nir.israel.net@gmail.com ----------------------- .חל איסור מוחלט להעתיק או להשתמש במידע או תמונות ללא רשות בכתב
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט